פסק-דין בתיק ת"א 4143-08

טענות התובעת

ביום 29.10.03 הוטל על בעלה המנוח של התובעת, מנחם לוין ז"ל (להלן - המנוח), קנס מנהלי. לימים התברר, כי הקנס הוטל בגין העסקת ארבעה פועלים זרים ללא היתר. ביום 19.9.04, כשנה לאחר הטלת הקנס, נשלחה למנוח דרישה לתשלום החוב. אז נודע למנוח, לראשונה, על הקנס.

המנוח טען, כי לא ביצע את העבירה המנהלית הנטענת ומעולם לא העסיק את אותם פועלים זרים. בדיעבד התברר למנוח, כי מדובר בפועלים, שעסקו בעבודות טיח. המנוח  איננו קבלן בנין ואיננו עוסק בעבודות טיח, כך שלא היה לו שום קשר לפועלים ולהעסקתם שלא כדין. המנוח אף הציג לנתבעת הודאה בתצהיר מיום 27.9.04, של אדם אחר - מר עמירם וולינר (להלן - עמי), שהודה שם בהעסקת אותם פועלים זרים. הנתבעת התעלמה מכך.

ברבות הימים, ולאחר ניסיונות רבים לפנות לנתבעת, נאלץ המנוח לשכור ייצוג משפטי על מנת לפנות באמצעותו בבקשה לביטול הקנס. בקשותיו של המנוח נתקלו באטימות מצידה של הנתבעת. בא כוחו של המנוח, עו"ד עזרא יצחק, פנה פעמיים בכתב לנתבעת שמו של המנוח, ביום 25.4.05 וביום 25.5.05, אך לא זכה לתשובה כלשהי.

ביום 9.6.05, שעה שהמנוח המתין לתשובת הנתבעת לפניותיו, תפסה הנתבעת את רכבו של המנוח.

ביום 17.8.05 התייצב המנוח לחקירה בפני הגב' ענבל משש (להלן - הגב' משש), מי ששימשה באותה התקופה כרכזת בכירה אצל הנתבעת. באותה חקירה חזר המנוח על טענותיו, כי הוא מעולם לא העסיק את הפועלים האמורים. הגב' משש אמרה למנוח, כי העילה להטלת הקנס היא העובדה ששמו של המנוח הופיע על חוזה, שנמצא אצל העובדים הזרים כשנתפסו. המנוח הכחיש, כי החתימה על גבי החוזה היא חתימתו, ואף הוסיף וציין, כי מספר הטלפון המצוין שם איננו שלו. כאשר צלצלה הגב' משש לאותו מספר, התברר, שהוא שייך לאותו עמי, שהצהיר כי העסיק את העובדים, כאמור לעיל. לא זו אף זו, עמי ביקש לשלם את הקנס בסך 10,000 ש"ח בתשלומים אולם נענה בשלילה ע"י הגב' משש.

ביום 16.6.05 פנה המנוח לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו וביקש להישפט על העבירה המיוחסת לו, העסקת העובדים הזרים, וזאת במקום תשלום הקנס. בפסק דינו דחה בית הדין את בקשתו של המנוח להישפט. זאת לאחר שהנתבעת הטעתה את בית הדין וטענה כי יש לה ראיות טובות נגד המנוח. על פסק דין זה הגיש המנוח ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

הנתבעת, הפחיתה באופן חד צדדי, את סכום הקנס מ-40,000 ש"ח ל-10,000 ש"ח בלבד,  למרות שהדבר לא התבקש ע"י המנוח. למרות הפחתת הקנס לא טרחה הנתבעת להחזיר את הרכב שנתפס ו/או את יתרת תמורתו העודפת.

בית הדין הארצי קיבל את ערעורו של המנוח, וקבע שיש לראות את המנוח כמי שהודיע במועד על רצונו להישפט. כך גם קבע בית הדין הארצי, כי יש להחזיר למנוח את רכבו. נקבע בפסק הדין, כי ככל שיתברר שחילוט הרכב נעשה שלא כדין, תהיה פתוחה בפניו של המנוח האפשרות להיפרע מהנתבעת בגין נזקו.

המנוח טוען, כי הנתבעת מעולם לא פתחה בהליך פלילי נגדו. בכך ובהפחתת גובה הקנס יש כדי להוות הודאת בעל דין בכל עילות תביעת המנוח דנן.

לפיכך, עתר המנוח לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו, כדלהלן:

· בגין פגיעה בזכותו של המנוח לקניין, עת שהטילה הנתבעת עיקול על רכבו, נגרמו לו נזקים בסך 40,000 ש"ח - שווי הרכב בעת תפיסתו שלא כדין.

· בגין פגיעה באיכות החיים ובניהול העסק העצמאי, עקב תפיסת הרכב, עתר המנוח לפיצויים בסך 40,000 ש"ח.

· בגין הפסד השתכרות עתר המנוח לפיצויים בסך 60,000 ש"ח.

· בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין עתר המנוח לפיצויים בסך 4,000 ש"ח.

· בגין עגמת נפש עתר המנוח לפיצויים בסך 60,000 ש"ח.

בסה"כ עתר המנוח לפיצוי בסך 204,000 ש"ח.

ביום 20.11.11 נפטר המנוח. ניתן צו קיום צוואה על פיו היורשת היחידה של המנוח היא אלמנתו, התובעת, גב' חיה לוין, אשר נכנסה בנעליו של המנוח בתיק זה. יצויין, כי בטרם פטירתו, הספיק המנוח למסור עדות מוקדמת בפני ביום 13.1.11.

ביום 19.11.12 התקבלה הודעת התובעת, ולפיה סכום התביעה הופחת לסך של 102,000 ש"ח מטעמי אגרה, וזאת מחמת העדר יכולת לשלם את המחצית השניה של האגרה.